מגדש הטורבו הומצא כבר בשנת 1905 על ידי שוויצרי בשם אלפרד בוצ'י עבור מטוסי בוכנה, משום שכוחם של אל ההוגבל מאוד ככל שטסו בגובה רב, בשל הירידה בדחיסות האוויר. מאז עברו על האביזר המהפכני של אותן שנים עדכונים רבים, אבל הרעיון למעשה, נותר ללא שינוי. מטרתו, הגברת ניצולת המנוע, בתחילה עבור הגדלת התפוקה וההספק וכיום, יותר ויותר מכוניות שנעזרות במגדשי טורבו עבור הקטנת זיהום האוויר הנפלט ממנועי בערה פנימית, על ידי שימוש במנוע קטן נפח בעל ניצולת גבוהה.
מגדש הטורבו (טורבו צ'ארג'ר) הוא למעשה הנו מדחס אוויר מכאני אשר מורכב משתי טורבינות (מדחסים בעלי מניפות צנטריפוגליות פנימיות השוכנות בתוך מבנה שבלולי) המחוברות בניהן בציר סיבובי. למגדש הטורבו ישנם שני צדדים, צדו האחד נקרא 'הצד החם', וצדו השני, בהתאם, 'הצד הקר'. הצד החם נקרא כך משום שזה מותקן על צנרת הפליטה של הרכב ונעזר בגזים החמים הנפלטים מהמנוע. הגזים הללו, במקום להשתחרר ללא תועלת, גורמים לסיבוב הטורבינה החמה עד כדי עשרות רבות של אלפי סל"דים וזו בתורה וגרמת לסיבוב הטורבינה הקרה (בזכות הציר המחבר בניהן). הטורבינה הקרה, משמשת ליניקת אוויר טרי מחוץ למנוע ולדחיסתו בכוח אל תוך המנוע. הגדלת מאסת האוויר במנוע, יחד עם הגדלת כמות הדלק לפי יחס קבוע מראש, מאפשר את הגדלת נצילות, גמישות וכוח המנוע באופן משמעותי.
גודלו של מגדש הטורבו משפיע לרוב על כמות ספיקת האוויר שהוא מסוגל להגיע אליה - מניפות גדולות יותר מסוגלות לדחוס יותר אוויר מאשר מניפות קטנות. אולם מנגד, ככל שממדיו של מגדש הטורבו גדלים, כך הוא נזקק ליותר אנרגיה כדי להביאו למהירות סיבוב יעילה. כלומר, יותר גזי פליטה צריכים לדחוף את הצד ה'חם'. המשמעות של כך, שאותו מנוע, ידקק לעבוד בסל"ד גבוה יותר כדי לספק את האנרגיה הדרושה לסיבוב המגדש. עם זאת, מגדשי טורבו מודרניים מסוגלים לפצות על כך באמצעות שימוש במסבים כדוריים שמפחיתים את ההתנגדות הפנימית במגדש ולכן מאפשרים לו להסתובב מוקדם ומהר יותר וכן שימוש בניהול ממחושב לבקרה על הזרמת האוויר לתוך המגדש.
